<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' חלה</h1>
<h2>דף פג.</h2>
ובשאלה לרב שרירא בהאי לישנא. וששאלתם לפרש לכם אם יש משקל לגרוגרת ולזית ולכותבת ושאר שיעורים במשקל כספים של ערביים, ופירשתם שמר רב הילאי גאון ז"ל פירש לכם משקל ביצה ששה עשר כסף ושני שלישי כסף, ואם אין לשאר משקל מאי טעמא ביצה יש לה משקל. הוו יודעים שאין לאלו שעורים משקל כסף לא במשנה ולא בתלמוד שלנו כל עקר, ואלו בקשו לתת שעור משקל מן הדינרים היו עושין מעקרא, אלא שנתנו השיעור מקטנית ופירות שמצויין תמיד ואין לומר שנשתנו, וכך שנינו [כלים פי"ז מ"ו] כביצה [שאמרו] לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, ר' יהודה אומר מביא הגדולה שבגדולות והקטנה שבקטנות [ונותן לתוך המים] וחולק את המים, אמר ר' יוסי מי מודיעני איזה גדולה ואיזה קטנה, אלא הכל לפי דעתו של רואה. ומפורש בתוספתא [כלים בבא מציעא פ"ו ה"ד] משים כוס מלא מים ומביא אוכלין שאינן בולעין ונותן לתוכן עד שיחזרו המים לכמות שהיו וחוזר וחולקן. הא למדנו משנה שלימה [שאין לביצה] משקל ידוע שלא להוסיף ושלא לגרוע, וסלקא דעתין ר' יהודה ור' יוסי דקאמרי האיך משערים בביצה לא היו יודעין לקוץ לה משקל ידוע, וכי מר רב הילאי גדול וחכם מר' יהודה ור' יוסי היה, אלא כמתני' עבדינן הכל לפי דעתו של רואה. ומר רב הילאי הכין הות דעתיה שהמשנה חייבה כל אדם לפי דעתו, והרי פירש לכם מה שראה הוא לפי דעתו או מה שראו משלפניו ולמדוהו, אם חפצים אתם לעשות כמוהו ולסמוך עליו או על חכמים שלפניו ששערו כן לפי דעת' עשו, ואם לאו שערו אתם, ולפי דעתו של רואה יעשה אם חסר אם יותר. וכן לענין כזית וכגרוגרת הרי פורש לכל אחד מהן בזו משנתינו לא גדול ולא קטן אלא בינוני, וגם הוא לפי דעתו של רואה. והאי דקצת רבנן שערו לפי דעתם ביצה ולא שערו כזית וככותבת וכגרוגרת, משום דביצה תלויין בה מילי נפישי קב וסאה ואיפה ועומר כולהון משתערין בביצה לפיכך שערוה לפי דעתם, אבל הני שיעורים שבקינון לפי דעתו של רואה.
ושיעור עיסה שחייב להפריש [חלה] ממנה מ"ג ביצים וחומש ביצה. ושיעור ביצה של חלה יש שמשערים השעור לע"ב אוקיאות והאוקיא עשרה זוזי כיילי, וחכמי אספמיא חולקין בדבר זה ואומרים ששעור חלה מ"ד אוקיאות דהאוקיא עשרה זוזי כיילי. ונשאלו הגאונים ז"ל בדבר זה איזהו שעור מדוקדק, והשיבו כי ודאי שיעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה וכמפורש בשמעתא דאימריא בעירובין בפ' כיצד משתתפין [פ"ג ע"א] כי אתא רב דימי אמר שיגר לו בן בוניוס לרבי מודיא קונטרסא דמן נאוסא וכו', ומההיא שמעתא שמעינן דשעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה ולכן נתנה תורה שעור בביצים ובפירות, שדברי סופרים נתנו על הר סיני כדכתיב ועליהם ככל הדברים, לפי שהביצים והפירות נמצאות בכל מקום, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שישראל עתידין להתפזר בין האומות, ומשקליהם ומדותיהם שהיו בימי משה ושהוסיפו עליהם בארץ ישראל אין נשמרין להם, והמדות משתנות בדורות ובמדינות, שבכל דור ודור היו מחדשין חכמים מדותיהן, כדמפורש בכמה מקומות [עדיות פ"א מ"ב, כתובות ס"ד ע"ב, מנחות ע"ז ע"א, בכורות נ' ע"א]. וגם בחלה מצינו שהיו מחדשין מדותיה בכל עת, שהרי שיגר לו בן בוניוס וכו' ואמר ר' יצחק [פסחים ק"ט ע"א] נמי קיסתא דמורייסא דהות בציפורי, ותומנתא קמייתא דאמר ר' יוחנן דהות יתירא על דא ריבעא, וגם רב [פסחים מ"ח ע"א] שיער קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה. ונשתנו כל המדות הללו שהם מזמן קרוב ואינן ידועות כלל, וכל שכן מדורות הראשונים שאינם ידועי' מדותיהן כלל, הלכך תלו חכמים ז"ל המדות בפירות ובביצים שהם קיימות ואינן משתנות. מיהו שיעור הביצים תלו אותן לפי דעתו של רואה. [ויש מי ששיער משקל ידוע בה' רבעים קמח ועוד] ע"ב אוקיאות, כך עלה בדעתו וכך ראה שיעור הביצים. והרבה מרבואתא ששערו נמי כשעור הזה. וחכמי אספמיא ששערו נמי מ"ד אוקיאות כך עלה בדעתם וכך ראו בשעור הביצים והחמירו בדבר, וחייבין לעשות כפי שיעורן כי הכל לפי דעתו של רואה. ויש נמי מי ששיער משקל ידוע בה' רבעים קמח ועוד ואמר שהמשקל תש"ב זוזים. ומנהגא דעלמא האידנא בכולה גולה לאפרושי שתי חלות אחת לאור ואין לה שעור ואחת לכהן ויש לה שעור כדפרישנא לעיל, והיינו טעמא דעבדינן תרי משום דלא איפשר למיכלה בטומאה, ואי איפשר נמי לבטלה כדי שלא תשתכח תורת חלה הילכך עבדינן הכי. והכי מנהגא מפריש [מראשית עיסה מעט לישה ומברך עליה מקודם שיפרישנה בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומה, ונוטל מעט לישה ואומר הרי זו חלה היא חלת האור ואין לה שיעור. ואחר כך מפריש חלה אחרת] כשיעור שפירשנו אחד מכ"ד ולנחתום אחד ממ"ח בלא ברכה ואומר הרי זו לכהן ונותנה לכהן ואין לה פדיון.
תנן בעדיות בפ"ק [מ"ב] שמאי אומר מקב לחלה, והלל אומר מקביים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבין בחלה, משהגדילו המדות אמרו ה' רבעים קמח (ועוד) חייבין בחלה, ר' יוסי אומר [חמשה פטורין] חמשה ועוד חייבין. גרסי' בפרק כיצד משתתפין בתחומין ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם, וכמה כדי עיסתכם כדי עיסת מדבר, והעומר עשירית האיפה הוא, מכאן אמרו [ז' רבעים קמח ועוד חייבין בחלה, שהן שש לירושלמית וחמש לצפורית, מכאן אמרו] האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך, יותר מכן הרי זה רעבתן, פחות מכן הרי זה מקולקל במעיו. ותנן נמי בחלה בפ"ב [מ"ו] ה' רבעים [קמח] חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן, נטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין. שעור החלה אחד מכ"ד. העושה עסה לעצמו והעושה למשתה בנו אחד מעשרים וארבעה. נחתום שהוא עושה למכור וכן האשה שהיא עושה למכור אחד מארבעים ושמונה, [נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמונה] מזידה אחד מעשרים וארבעה שלא יהא חוטא נשכר. ומצינו בשאלה בהאי לישנא, וששאלתם היכא דלש [כמה גריוי צריך ליתן אחד מעשרים וארבעה לכהן או לא, כך הלכה אפילו לש] כמה סאים בכלי אחד אינו חייב להפריש אלא אחת, שנאמר ראשית עריסותיכם, ואם לש מאה סאים במאה כלים מפריש מכל כלי אחת, אבל אם שגג ולא הפריש מן העיסה ונזכר אחר גמר הפת, אם לביתו אפה או למשתה בנו מונה ומפריש לכל כ"ד ככרות חלה אחת, ואם הוא נחתום ומוכר בשוק מפריש אחד מארבעים ושמונה, שכך אמרו חכמים [חלה פ"ב מ"ז] כמה שעור חלה אחד מעשרים וארבעה, העושה לעצמו או למשתה בנו אחד מכ"ד, נחתום העושה למכור [בשוק וכן האשה למכור] בשוק אחד ממ"ח וכן הלכה.
